החלטה בתיק רע"פ 6585/12

א.       שתי בקשות רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (השופטת הבכירה אהד) מיום 11.7.12 בתיק עפ"א 16110-01-11 ותיק עפ"א 1623-01-11, במסגרתו התקבל ערעור המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום בנתניה (השופטת טלמור), מיום 22.12.10 בתיק חע"מ 40279-06. בית משפט השלום הרשיע את המבקשים בעבירות של שימוש במקרקעין ללא היתר בגין הפעלה של גן אירועים, והשית עליהם עונשי קנס. בית המשפט המחוזי הפך את הכרעתו של בית המשפט השלום וזיכה את המבקשים מן העבירות אשר יוחסו להם בכתב האישום. עניינה של הפרשה בעבירות תכנון ובניה ופרשנות תכניות בניין עיר (תב"ע) הרלבנטיות. הבקשות שבפני מצומצמות לסוגיה נקודתית אחת: לאחר הזיכוי נתן בית המשפט המחוזי למבקשים ארכה לצרכי התארגנות וקבע, כי יוכלו להמשיך ולפעול במתכונת הנוכחית עד ליום 30.4.13, כפי שיפורט להלן. המבקשים טוענים, כי מדובר בצו איסור שימוש שניתן ללא סמכות ופוגע בזכויותיהם.

רקע

ב.       הרקע לפרשה נסקר בהחלטתי הקודמת בה (ראו רע"פ 3989/11, מיום 24.11.11), ונוכח היקפה המצומצם של המחלוקת איני נדרש אליו בשנית בפירוט. בקצרה יוזכר, כי בגלגול קודם של התיק הורשעו המבקשים בבית משפט השלום וערעורם התקבל בפסק דין בהסכמה, לפיו, בין היתר, יפעלו לקבלת היתר שימוש במקרקעין לצורך הפעלת גן האירועים, וניתן צו עיכוב ביצוע עד למיצוי ההליכים. כשלושה שבועות מאוחר יותר התקבלה החלטת הבהרה (14.4.11) שקבעה, כי הרשעת המבקשים נותרת על כנה וצו איסור השימוש מעוכב ל-9 חודשים. ביום 24.11.11 התקבלה בקשת רשות ערעור על החלטה זו, והתיק הוחזר לבית המשפט המחוזי לשמיעה מחדש; הוטעם, כי מדובר בהחלטה ההופכת את תוצאת פסק הדין ואינה יכולה להיעשות במסגרת בקשת ההבהרה; וכי אין להותיר את פסק הדין המקורי על כנו ללא דיון בפני בית המשפט (לנימוקי ההכרעה המלאים ראו שם, בעמ' 6-5).

ג.       בית המשפט המחוזי דן מחדש בתיק והחליט, לאחר דיון מפורט, לזכות את המבקשים מן העבירות המיוחסות להם. הבקשה שבפני אינה עוסקת בזיכוי, ומכאן שאין צורך להידרש לנימוקי פסק הדין בהרחבה. אזכיר, כי הזיכוי נבע מקבלת טענת המבקשים לקיומן של ההגנות הפליליות המעוגנות בסעיף 34יח(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (טעות במצב דברים) וסעיף 208 לחוק התכנון והבניה, תשנ"ה-1965. בית המשפט המחוזי קבע, כי בנסיבות הקונקרטיות של המקרה יכלו המבקשים להניח כהנחה סבירה שהפעלת גן האירועים נעשית בהתאם לדין; וכלשונו:

"מכל האמור לעיל ניתן להסיק כי הפרשנות שמציעים המערערים [המבקשים - א"ר], לפיה שימוש במקרקעין כגן אירועים מותר אף הוא על פי תב"ע 29, היא פרשנות סבירה..." (עמ' 9).

לבסוף קבע בית המשפט המחוזי כי:

"הערעור מתקבל. המערערים מזוכים מכל האישומים שבכתב האישום. כיון שאין באמור לעיל כדי לקבוע מסמרות בפרשנות הנכונה אובייקטיבית של תב"ע 29, ובשאלה האם מותר השימוש במקרקעין כגן אירועים, לאחר שהמשיבה גילתה דעתה מחדש כי מדובר בשימוש חורג, אני קובעת כי גן האירועים במתכונתו הנוכחית יפעל עד ליום 30.4.13" (עמ' 13; ההדגשה הוספה -א"ר).

כלפי הסיפה של פסקה זו בלבד הוגשו - ביום 6.9.12 - הבקשות הנוכחיות.

הבקשות והתגובות להן

ד.       ביום 6.9.12 הוגשו הבקשות שבפני, ושתיהן יצאו מן ההנחה שבפסקה האמורה הוציא בית המשפט המחוזי צו איסור שימוש (להלן הצו) ועיכב אותו עד ליום 30.4.13; זאת לאחר זיכוי מלא של המבקשים. מתוך נקודת מוצא זו נטען בשתי הבקשות, כי מדובר בצו שניתן ללא סמכות עניינית; וכי מדובר בפגיעה בעקרון השבת המצב לקדמותו, בחזקת החפות, בזכות להליך הוגן ובכבוד האדם וחירותו. לא אתעכב על מכלול הטענות, שכן כולן מכוונות כנגד אותו "צו איסור שימוש" שניתן כביכול לאחר זיכוי מלא מאשמה, סוגיה שסבורני - כפי שיפורט - כי אינה מתעוררת לאמיתה בתיק זה.

ה.       ביום 10.10.12 התקבלה תגובת המשיבה לבקשות במאוחד ובה נטען, כי מדובר בקריאה מגמתית של פסק הדין. תחילה לעניין הצו נמסר, כי:

"הפסקה החותמת את פסק הדין איננה בבחינת 'צו לאיסור שימוש'. קביעת בית המשפט לפיה, במבט צופה עתיד, גן האירועים ימשיך לפעול במתכונתו הנוכחית לתקופה נוספת קצובה, אינה אלא מסקנה מהעובדה שהמבקשים לא זוכו באופן מוחלט עד שנאמר כי בעולם המציאות הם לא עברו עבירה [בהתייחס לזיכוי מחמת הגנות הפטור - א"ר]" (פסקה 5 לתגובת המדינה; ההדגשה הוספה - א"ר).

עוד נאמר, כי אילולא המועד שנקבע בפסק הדין - שהוא בבחינת "ארכת חסד" - היה על המבקשים לחדול לאלתר מהפעלת גן האירועים, שכן לאחר פסק הדין לא תיתכן עוד מחלוקת בדבר המצב המשפטי או העובדתי ונשמטת הגנת המבקשים מן היסוד. המשיבה הוסיפה, כי בתום התקופה הקצובה, ככל שימשיכו המבקשים בפעילות המסחרית של גן האירועים "בלא שיהא לכך היתר בדין, תשקול המשיבה אילו הליכים משפטיים לנקוט כנגד המשך הפעילות הבלתי חוקית. בהליכים אלה לא תעמודנה עוד למבקשים 'הגנות הפטור'" (שם, פסקה 8).

ו.       ביום 12.11.12 נתקבלה תגובת המבקשים לתשובת המשיבה (לפי החלטתי מיום 5.11.12) ובה נטען, כי "בית המשפט קמא לא קבע מסמרות ולא הכריע לעתיד לבוא איזו מן הפרשנויות של תב"ע 29 היא הנכונה. לפיכך נשמטת כליל הקרקע תחת טענתה של המשיבה, לפיה עבירת השימוש החורג כן נעברה, כביכול, ושבשל כך ניתן היה, חרף הזיכוי, לצוות בפסק הדין על המבקשים לחדול מן השימוש בנכס לצרכי 'גן אירועים'". עוד נטען, כי אין להבחין בין "סוגי זיכויים", זיכוי הוא זיכוי ללא יוצא מן הכלל; וכי הצו שניתן משולל סמכות עניינית ואין נפקא מינה מה כינויו בתגובת המשיבה.

הכרעה

ו.        לאחר העיון איני רואה מקום להיעתר לבקשה. הלכה למעשה שאלה משפטית עקרונית נטענת - שיתכן כי היתה עשויה להצדיק שקילת רשות ערעור - קרי, חוסר סמכות, אינה מתעוררת מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ולפיכך אינה מצדיקה ערעור בגלגול שלישי, אף אם מדובר בהחלטה שלא היתה בערכאה הראשונה בש"א 4511/05 עיריית בת-ים נ' גני יפית (לא פורסם, 17.7.05); רע"א 8343/08 סגל נ' קן התור הנדסה ובניין בע"מ (לא פורסם, 8.12.08)). כאמור, המבקשים הורשעו, וזוכו לאחר מכן, מעבירות של שימוש ללא היתר, והזיכוי נבע מחמת הגנות הפטור הנזכרות לאחריות הפלילית; עוד מראשית ההליך לא נדרש בית המשפט המחוזי לשאלת הפרשנות המשפטית הנכונה של היתרי הבניה האמורים בתיק - מטלה זו הותיר להליכים משפטיים אחרים (וראו פסק הדין שניתן בהסכמה (מיום 21.3.11), הנזכר מעלה). בית המשפט המחוזי הגדיר את המחלוקת בפניו כעוסקת בשאלת הפטור מאחריות פלילית, שאלה שהתשובה לה מתבססת על טעותם הסובייקטיבית של המבקשים בהבנת מצב הדברים, ואמונתם השגויה כי אין מניעה בדין להפעלת גן האירועים האמור:

"המערערים סברו, ובצדק כאמור לעיל, כי השימוש שעשו במקרקעין הוא שימוש מותר. ידיעה זו - כי השימוש הוא שימוש מותר, או היעדר הידיעה כי השימוש הוא שימוש אסור, התבססה על מעשיה ומצגיה של המשיבה... עובדה לגביה חלה הטעות היא סברת המערערים כי הם משתמשים במקרקעין לפי היתר; קרי, המערערים האמינו כי השימוש שנעשה במקרקעין הוא שימוש מותר..." (פסק הדין, עמ' 11; ההדגשה הוספה - א"ר).

לשון אחרת, בית המשפט המחוזי עסק אך ורק בשאלה האם פרשנותם של המבקשים, לפיה הפעלת גן האירועים חוקית - במצב התכנוני הקיים - היתה סבירה בנסיבות המקרה, לפי אמונתם. משנמצא כי אכן כך הדבר, נקבע שלמשיבים עומדות ההגנות הנזכרות ויש לזכות אותם מן האישומים שבכתב האישום. זאת, כאמור, בלא קביעה באשר לפירושו הנכון של המצב המשפטי.

ז.       בהמשך לדברים אלה "הגן" בית המשפט הלכה למעשה, לפנים משורת הדין ומשיקולי הגינות, ובאופן שאולי אינו שגרתי, על המבקשים מפתיחת הליכים משפטיים "כאן ועכשיו" כנגדם, באמצעות ארכה למיצוי הליכי האישור או להפסקת השימוש האסור (הכל לפי הפרשנות העתידית שתיקבע על ידי הרשות המוסמכת). אילולא כן, ניתן היה לפתוח נגדם בהליכים מיידית. בהחלטתו נתן איפוא בית המשפט - מחד גיסא - התראה למבקשים, ומאידך גיסא איפשר להם להיערך. יש לזכור, כי המדובר בעבירות מתמשכות, כלומר עבירות המתחדשות כל עוד השימוש האסור אינו מופסק או מותר בדין (ראו רע"פ 8986/06 סוזה נ' מדינת ישראל (לא פורסם) שאליו הפנתה המשיבה); לפיכך העובדה שהמבקשים נמצאו זכאים באותו מועד, אינה מעניקה להם חסינות מהליכים עתידיים. יש להדגיש (כפי שטענה המשיבה בתשובתה, ולא כפי שטענו המבקשים כהנחת מוצא בראשית טענותיהם), כי בית המשפט המחוזי לא הוציא צו איסור שימוש, אלא ארכה המונעת פתיחת הליכים כנגד המבקשים; מדובר איפוא בהחלטה המקלה עמם ולא להיפך. בית המשפט יצא מן ההנחה כי פרשנות הרשויות - שעתה אינה יכולה עוד להיחסם על-ידי טענות פטור - עלולה להביא לפתיחה מיידית של הליכים נגד המבקשים, ומכאן החלטתו. לא מצאתי לנכון להידרש לטענות בדבר "אופי" הזיכוי; בשורה התחתונה, במקרה זה אין מתעוררת שאלת הסמכות למתן הצו, מן הטעם - הפשוט - כי לא ניתן צו, אלא ארכה היא שניתנה. בשולי הדברים אעיר, כי אולי עדיף היה שבית המשפט קמא יפרט דברים אלה, כדי למנוע ספק.